בעשרה בטבת החל נבוכדנצר מלך בבל במצור על ירושלים. וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. כעבור שלוש שנות רעב, הובקעה העיר ונחרב בית המקדש הראשון. עוד בתקופת המקרא, לפני כ – 2500 שנה נקבע יום זה כיום תענית המציין את ראשית התהליך שהביא לחורבן ירושלים.

אחד המדרשים שמראים לנו את גודל החורבן, את הרעב הנורא ששרר בירושלים הוא המדרש על הפסוק בירמיהו: "ותבוא העיר במצור… ויחזק הרעב בעיר"

והיו בנות ציון מתחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו.

זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך?

והיא עונה ואומרת לה: מכסה אני ממך?

קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול.

והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר – ואינן מוצאות.

והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה.

ובניהן, יונקי חלבן היו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם.

כל אחד ואחד מכיר את אמו,

והוא עולה ונוטל את דדה, שמא ימשוך לו חלב.

והוא אינו מושך ונפשו מטרפת –

והוא מת אל חיק אמו…

ולא בכדי נקבע דווקא יום זה, צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי.

בתקופת השואה נרצחו כשישה מיליון יהודים. היום לאחר מחקרים רבים שנעשו מדברים אפילו על שבעה מליון, לרבים מהם אין יום פטירה ידוע ואף אין קרוב משפחה או שאר בשר אשר יאמר עליהם קדיש. לכן, בשנת 1949 קבעה הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי" לאלו אשר מקום ותאריך קבורתם לא נודע. יום זה, אשר נקבע לציון תחילת חורבן ירושלים, נקבע גם כיום זיכרון לחורבן יהדות אירופה.

הסיפור הבא נשלח אלי כמה וכמה פעמים במייל. אני לא יודעת מה מקורו, או מי כתב אותו. אבל בכל פעם שאני קוראת אותו, הוא מצמרר אותי מחדש.

אתמול חיפשתי את הסיפור על מנת לפתוח בו את הבוקר הזה. אך מאחר ואני בשלבי מעבר דירה לא עלה בידי לאתר אותי ובחרתי בסיפור אחר.

כמה דקות לפני התוכנית קיבלתי שוב את הסיפור הזה במייל מהרב ישראל גליס. (ללא שום תיאום מראש).

הבטחתי למאזיני התוכנית "עניין משפחתי" שאנחנו נעלה את הסיפור שוב לאתר (הסיפור עלה בכתבה של הרב גליס שפורסמה כאן באתר לפני כחדשיים) והרי הוא לפניכם.

מעשה שהיה, וכך הוא התחיל:

באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה, על מעטפת הארוחה שלו היתה תווית עם שמו: מר ווינשטיין, שמו מעיד על יהדותו.

נשענתי אחורה והמתנתי שיסיים את ארוחתו, ופניתי אליו, "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה"?

"בטח" ענה.

"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה הזו?" הוא נעץ בי מבט וענה "אני לא אוכל כשר".

למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל? או שמא כשרות היא בעינך מצווה שאינה חשובה?

לא, הוא ענה, אני לא אוכל כשר משום שזו היא בחירתי החופשית. בחרתי בה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת, וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק להיפך.

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע על זרועו כשהפשיל שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת"? שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב, ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול, הנהנתי לו בראשי והוא המשיך.

"זה היה הבן שלי…" הוא אמר, זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי,  במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז, הייתה לי רק שאיפה אחת, לראות את הבן שלי, קסריאל מנחם, משתחרר מהמחנה, אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה, יחד עם האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד! בזה הייתי בטוח.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר, במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של אנשים, היתה זו תחושת אימים, בני אחז בידי בעוצמה שכמעט ועצרה את הדם בעורקיי, כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש, איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו.

כעבור זמן מה סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו, כשהוא מוחה את דמעותיו הוא המשיך בכעס, "הקב"ה אמר להביא ילדים, אני הבאתי, והוא לקח לי אותם, את כולם" אז עכשיו, כל מה שהקב"ה אומר אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר, אני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת, אני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות, כל מה שהוא אומר אני עושה ההפך.

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות שררה דממה מוחלטת בינינו, נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאפגוש בו שוב.

חלפו ארבע שנים, והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לקראת החגים. תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ. יום הכיפורים הגיע, ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת בשכונת מאה שערים, יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר, איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן, הייתי בהלם, אדם שבחר לעשן דווקא במאה שערים ביום הקדוש ביותר בשנה? הבטתי בו שוב והנה אני מזהה את מר ווינשטיין. הבנתי שניתנה לי הזדמנות נוספת מהשמיים. אין זה מקרי שאני נפגש עימו דווקא ביום הקדוש ביותר בשנה.

ניגשתי אליו, "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות ושוב דרכיהם מצטלבות, ואולי אז הם מבינים מדוע הם נפגשו מלכתחילה.

אני בטוח שאתה יודע שהניום יום כיפור, בבית הכנסת עומדים להגיד את תפילת "יזכור" לאזכרת שמותיהם של הנפטרים, בוא איתי והזכר את שמו של בנך שמת על קידוש ה', והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה להיות אולי ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שמו של בנך, אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את שמו בבית דין של מעלה?

דמעות מלאו את עיניו, חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לבית הכנסת, אל עמוד החזן, שם ביקשנו ממנו לערוך תפילת אשכבה מיוחדת, מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה"

פניו של החזן הפכו לבנות, אגלי זיעה צצו על מצחו ועיניו בלטו כאילו חישבו לצאת ממקומם, הוא סב על מקומו לעברנו,וזעק בקול חנוק, אבא!!! ואז התעלף.

אין ספק שהניצוץ היהודי לא כבה ולא יכבה לעולם. עלינו מוטלת החובה למצוא את המצית או את הגפרור הנכון שידליק את האש.

נפלאות הן דרכי ההשגחה ורק לא להתייאש, לא להתייאש..

שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן!

בשורות טובות!

רחל